העגלה הבריאה מול העגלה המלאה

או: מה הכי חשוב לבדוק לפני שהמוצר נכנס לעגלת הקניות שלנו?

אנחנו לא אנשי מקצוע, לא תזונאים או כימאים אבל אנחנו לחלוטין בני אדם חושבים המסוגלים ללמוד ולהבין מה פוגע בנו ומגביל אותנו. העולם המערבי שיכלל את תהליכי ייצור המזון והפך אותם לזולים במיוחד, בין היתר בזכות הוספת חומרים משמרים מתוחכמים יחסית (לא מלח או שמן הישנים והטובים ששימשו לשימור).

לשאלה האם למזון מהדור החדש יהיו גם את הערכים התזונתיים המתאימים, אף אחד לא ענה במשך עשרות שנים. למזלנו, חברות ייצור המזון מחוייבות לציין את רכיבי המוצר על כל אריזה וגם זאת בסדר יורד, כלומר, הרכיב שתכולתו הגבוהה ביותר יופיע ראשון ואחריו יתר הרכיבים.

מכירים את הפרוקטוז, גלוקוז או סירופ גלוקוזה?

לרוב מדובר ברכיב הראשון ברשימה וכן, אם זה נשמע כמו סוכר, מריח כמו סוכר ומתוק מדי, מדובר בסוכר או בממתיק כלשהו, מזיק באותה המידה.

חומרים משמרים, צבעי מאכל ושאר "ממתקים"

כולנו יודעים עד כמה צבעי המאכל המלאכותיים מסוכנים לנו, אנו מאמינים שגם לצבעי מאכל "טבעיים" אין מקום במזון. הם אולי לא מזיקים אך בוודאי שאינם מועילים, לנו הצרכנים. ישנם צבעי מאכל המוספים למזון, העלולים לגרום לתופעות לוואי שונות, במיוחד בקרב ילדים. אלה מסומנים בדרך כלל באות האנגלית E (E102 טרטרזין, E110 סנסט ילו, E129 אדום אלורה, E127 אריטרוצין, E153 פחם שחור וכו'). ככל שרשימת הרכיבים ארוכה יותר, היא מעידה על תעשייתיות המוצר והיותו רחוק מלהיות טבעי ובריא. מוצרי מזון לא באמת צריכים לכלול צבעי מאכל אלא אם כן חומרי הגלם אינם טריים או בשל רצון הצרכן לקבל מוצר מושלם, מבריק בדיוק כמו בפרסומות.